החלטה בתיק בש"פ 4794/12

1.             לפני בקשת רשות לערור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ' יועד הכהן), שבגדרה קיבל בית המשפט המחוזי את ערר המשיב על החלטתו של בית משפט השלום (כב' השופטת ע' זינגר), והורה על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר בביתו שבשכונת עיסאוויה בירושלים, בתנאים המנויים בפיסקה 11 שלהלן.

           להלן אפרט את הנתונים הרלבנטיים להכרעה.

2.             בתאריך 14.03.2012 הוגש לבית המשפט השלום בירושלים כתב אישום, המייחס למשיב עבירות של שימוש ברעל מסוכן, מעשה מגונה וגניבה. על-פי הנטען בכתב האישום, בחמישה אירועים שונים, בעת שעסק בשיפוץ בתים, החדיר המשיב למשקאות של הלקוחות שבביתם עבד חומר, שטיבו המדויק אינו ידוע, אשר הביאם למצב של ערפול חושים, וזאת על-מנת לבצע עבירות שונות. אלה תתוארנה להלן, על פי הנטען בכתב האישום.

3.             בהתאם לאמור באישום הראשון, בשלושה מועדים שונים במהלך החודשים ינואר-פברואר 2012, החדיר המשיב את החומר הנ"ל לכוס מיץ שהציע למתלוננת, שבביתה עבד. בשני המועדים הראשונים, לאחר ששתתה מכוס המיץ, הרגישה המתלוננת סחרחורת וחולשה, נרדמה ואף הקיאה מספר פעמים. בפעם השלישית חשה המתלוננת בתופעות דומות, עד כדי ערפול הכרה. המשיב נכנס לחדר השינה של המתלוננת, התיישב לצידה על מיטתה, וביצע בה מעשים מגונים תוך שהוא הודף את ניסיונותיה החוזרים להתנגד לו, ומונע ממנה לקום מהמיטה.

4.             בהתאם לאמור באישום השני, פעל המשיב באופן דומה למתואר לעיל כלפי מתלוננת נוספת, שלביתה הגיע בתאריך 7.6.2011 לשם תיקון שקע חשמלי. לאחר שהחדיר את החומר לכוס קפה שאותו שתתה, חשה המתלוננת ערפול וסחרחורת. המשיב ניצל מצב זה, וגנב מביתה מכשיר טלפון נייד, תכשיטים בשווי עשרות אלפי שקלים, 1000 ש"ח במזומן וכרטיס אשראי.

5.             בהתאם לאמור באישום השלישי, פעל המשיב באופן דומה למתואר לעיל גם כלפי בני זוג שבביתם עבד בחודש ינואר 2011. בסמוך לאחר ששתה מכוס קפה שאליה החדיר המשיב את החומר, נסע הבעל לרכוש חומרי בנייה. במהלך הנהיגה הוא חש סחרחורת וכבדות, עד שכמעט נרדם, וכשחזר לביתו שקע בשינה עמוקה למשך מספר שעות. במקביל, בעת ששהתה האישה לבדה עם המשיב, חשה אף היא ברע. המשיב ניצל את מצבה של האישה, הצמיד את פניו לפניה, ליטף אותה, ולאחר מכן גנב 500 ש"ח מתיקה.

6.             בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה למעצר המשיב עד לתום ההליכים נגדו. בבקשתה טענה המדינה כי מן המעשים המיוחסים למשיב עולה יסוד סביר לחשש כי המשיב יסכן את בטחון הציבור, ועל-כן קמה נגדו עילת מעצר על-פי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו- 1996 (להלן: חוק המעצרים).

7.             לקראת הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים הוגש לבית משפט השלום תסקיר מעצר, שבמסגרתו נבחנה האפשרות לשחרר את המשיב לחלופת מעצר בביתו שבעיסאוויה, בפיקוח גיסו. בתסקיר נכתב כי המשיב מכחיש את המיוחס לו ושולל בעייתיות כלשהי בהתנהלותו, ולפיכך התקשה שירות המבחן להעריך את מניעיו ואת מצבו. לצד זאת, העריך שירות המבחן כי העבירות המיוחסות למשיב נושאות אופי של סיכון גבוה להישנות התנהגות פוגעת. באשר לחלופת המעצר שהוצעה, שירות המבחן התרשם כי המפקח שהוצע אינו מתאים לתפקיד, בין היתר נוכח העובדה כי הוא בעל עבר פלילי וכן משום שעבד עם המשיב בתקופה שבה בוצעו, לכאורה, העבירות המיוחסות לו. על בסיס כל הנ"ל נמנע שירות המבחן מלהמליץ על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר, וזאת נוכח התרשמותו כי אין בחלופה שהוצעה כדי לאיין את מסוכנותו של המשיב, גם אם יתווסף לה פיקוח אלקטרוני.

8.             בהחלטתו מתאריך 4.4.2012 קבע בית משפט השלום הנכבד, לאחר שניתח בפירוט את חומר הראיות שהונח בפניו - כי המדינה הניחה תשתית ראייתית לכאורית להוכחת אשמתו של המשיב. כמו כן קבע בית המשפט כי מן המשיב נשקפת מסוכנות גבוהה. באשר לאפשרות שחרורו של המשיב לחלופת מעצר, נעתר בית המשפט לבקשתו של בא כוח המשיב לאפשר לו להציע חלופת מעצר נוספת, הולמת יותר, שתיבחן על-ידי שירות המבחן בתסקיר מעצר משלים.

9.             בתסקיר המעצר המשלים נבחנה אפשרות שחרורו של המשיב לחלופת מעצר בבית המשפחה שבעיסאוויה, בפיקוחם, לסירוגין, של שלושה מבני משפחתו (אמו, אחותו ודודו) וכן של שני חברים, ובתוספת של פיקוח אלקטרוני. אולם, בירור שערך שירות המבחן העלה כי אין אפשרות להתקין פיקוח אלקטרוני במקום מגוריו של המשיב. שירות המבחן התרשם, אמנם, כי המפקחים המוצעים מבינים את תפקידם ואת האחריות המוטלת עליהם. עם זאת, לאחר ששקל את מכלול הנתונים, העריך שירות המבחן כי החלופה המוצעת איננה הרמטית באופן המפחית די הצורך את מסוכנותו של המשיב, ועל-כן סיכם כי הוא מתקשה לבוא בהמלצה על שחרורו.

10.          בתאריך 2.5.2012, לאחר שהתקבל התסקיר המשלים, הורה בית המשפט השלום הנכבד על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בהחלטתו הסביר בית המשפט כי נוכח מהות המעשים המיוחסים למשיב והישנותם - עמדתו היא כי לא ניתן לשחרר את המשיב לחלופת מעצר, וזאת גם בשים לב להתרשמות שירות המבחן בתסקיר המשלים מן המפקחים המוצעים. בית המשפט הוסיף, כי גם אם ניתן היה להוסיף לחלופה איזוק אלקטרוני - לא היה בכך די להסרת הסכנה.

11.          המשיב ערר על החלטה זו בפני בית המשפט המחוזי. בהחלטתו מתאריך 17.6.2012 קיבל בית המשפט המחוזי הנכבד את ערר המשיב, והורה על שחרורו לחלופת מעצר בתנאים המגבילים הבאים:

           "מעצר בית" מלא בבית המשיב בשכונת עיסאוויה בירושלים כאשר על שניים מחמשת המשמורנים הנזכרים בפיסקה 9 שלעיל לשהות בכל עת במחיצתו של המשיב, ולפקח עליו; הפקדה במזומן של 20,000 ש"ח; ערבות אישית של המשיב בסך 75,000 ש"ח וחתימה של כל אחד מן המפקחים על ערבות צד ג' בסכום זהה; התייצבות של המשיב פעמיים בשבוע בתחנת משטרה, בלוויית שניים מן המפקחים.

           בית המשפט המחוזי הנכבד נימק את קבלת הערר בכך שהמסוכנות הטמונה במעשיו של המשיב היא מסוכנות ממוקדת, שבאה לידי ביטוי, לשיטתו, רק במסגרת עבודתו, ולאחר שטשטש את קורבנותיו בסם כלשהו. כן ציין בית המשפט כי המשיב נעדר עבר פלילי, וכי הרקע האישי שלו עובר לביצוע העבירות המיוחסות לו הוא נורמטיבי. בנוסף, הביע בית המשפט הסתייגות מהערכת הסיכון של שירות המבחן, וציין כי ככל שזו נסמכה על העובדה כי העורר מכחיש את המיוחס לו - אין ליתן לה משקל, שכן הדבר עומד בסתירה לזכותו של נאשם, שעומדת לו חזקת החפות, לכפור באישומים המיוחסים לו גם במסגרת תסקיר המעצר. כן ציין בית המשפט כי מתסקיר המעצר המשלים עולה כי המלצתו של שירות המבחן שלא לשחרר את העורר לחלופה המוצעת היתה נעוצה בעיקרה בהיעדר האפשרות להתקין איזוק אלקטרוני באזור שבו ממוקם ביתו. לענין זה קבע בית המשפט, בהתייחסו לעקרון השוויון בין נאשמים, כי במקומות שבהם לא ניתן להתקין איזוק אלקטרוני מטעמים שאינם תלויים בנאשם, אך מכל בחינה אחרת יכולים להיחשב כחלופה ראויה - על בית המשפט לבחון אם לא ניתן לעבות את החלופה המוצעת בדרך אחרת. בית המשפט מצא כי במקרה דנן אכן ניתן להסתפק בחלופה שאינה כוללת איזוק אלקטרוני, תוך הכבדת התנאים המגבילים מבחינת ההרתעה.

12.          לבקשת המדינה, עיכב בית המשפט הנכבד את ביצוע החלטתו, ובהמשך הוריתי אף אני על עיכוב שחרורו של המשיב - עד להכרעה בבקשה הנוכחית.

           מכאן בקשת רשות הערר שלפניי.

13.          בבקשתה טוענת המדינה כי החלטתו של בית המשפט המחוזי מביאה לתוצאה קשה, שכן היא מאפשרת את שחרורו של המשיב בתנאים שאינם מפחיתים את מסוכנותו במידה הנדרשת לצורך הגנה על ביטחון הציבור. לכן, מדובר, לגישתה, במקרה חריג שראוי להעניק בו רשות ערר. לגופו של עניין מדגישה המדינה את המסוכנות הרבה הנשקפת מן המשיב, נוכח טיבן והישנותן של העבירות המיוחסות לו, מאפיינים המעידים על תעוזה רבה, ומוסיפה כי הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח העובדה שהמשיב נעצר ונחקר בגין האירועים, מושא האישומים השני והשלישי (שהיו הראשונים להתרחש מבחינה כרונולוגית), אך הדבר לא הרתיע אותו מלהמשיך בדפוס הפעולה שלו, זו הפעם בחומרה יתרה - תוך ניצול מצבה של הקורבן לצורך ביצוע מעשה מגונה (וראה תיאור האירוע המיוחס לו בפיסקה 3 שלעיל).

14.          בדיון שנערך בפני סמך בא כוחו של המשיב את ידיו על החלטתו של בית המשפט המחוזי. לשיטתו, די בחלופת המעצר שהוצעה, כשמתווספים לה התנאים המגבילים שהשית בית המשפט המחוזי, כדי לאיין את מסוכנותו של המשיב. לעניין זה הדגיש בא כוחו של המשיב את העובדה כי במסגרת החלופה הנ"ל נמנעת למעשה מן המשיב גישה לתרופות או לכדורים, מן הסוג ששימש אותו, לכאורה, לצורך ביצוע העבירות. כן הוא שב ועמד על העובדה כי המשיב נעדר עבר פלילי.

15.          לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, ושמעתי את טענות הצדדים - החלטתי ליתן פה רשות לערור, לדון בבקשה כבערר, ולקבל את הערר. נימוקיי להחלטה יובאו להלן.